גמרא
פירוש
אלְאֵתוּיֵי צִיצִית. צִיצִית בְּהֶדְיָא כְּתִיב: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים״ (דברים כ״ב:י״א) וּכְתִיב: ״גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָךְ״ (דברים כ״ב:י״ב)!? כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ד רמב״ם הלכות ציצית ג׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ו
טור אורח חיים י״ז:א׳
טור אורח חיים י״ח:א׳
שולחן ערוך אורח חיים י״ז:א׳
שולחן ערוך אורח חיים י״ח:א׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ו
טור אורח חיים י״ז:א׳
טור אורח חיים י״ח:א׳
שולחן ערוך אורח חיים י״ז:א׳
שולחן ערוך אורח חיים י״ח:א׳
ה רמב״ם הלכות ציצית ג׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ו
טור אורח חיים י״ז:א׳
טור אורח חיים י״ח:א׳
שולחן ערוך אורח חיים י״ז:א׳
שולחן ערוך אורח חיים י״ח:א׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ו
טור אורח חיים י״ז:א׳
טור אורח חיים י״ח:א׳
שולחן ערוך אורח חיים י״ז:א׳
שולחן ערוך אורח חיים י״ח:א׳
בתוספות בד״ה סד״א כו׳ אע״ג דבפרק התכלת אמר ר״נ כו׳ קיי״ל כרבא דבתראה הוא וחייב בציצית מדאורייתא עכ״ל. ולענ״ד אף שאיני כדאי להכריע מ״מ תורה היא וללמוד אני צריך דלכאורה משמע איפכא דהא דרבא אמר הכא בשמעתין ובמנחות דכל המינים חייבין בציצית מדאורייתא היינו משום דאזיל לטעמיה בשמעתין דלעיל דלתנא דר״י בכל הטומאות נמי לא מיטמאו אלא צמר ופשתן לחוד ומקמי דהדר ביה היינו אפילו שלשה על שלשה ולבתר דהדר ביה מיהו בשלש על שלש לא מיטמאו אם כן לפ״ז כמה משניות דמסכת כלים וסתם מתני׳ דרפ״ט דכלאים הוי דלא כתנא דר״י דמשמע דבשאר טומאות אין לחלק בין צמר ופשתן לשאר מינים כלל ולפ״ז כיון דאפילו לענין טומאה דשייך עיקר מילתא דתנא דר״י לא קיי״ל כוותיה מכ״ש בציצית דכתיב הכנף מין כנף ודריש ליה רבא כפשטא דמשמע דציצית נוהג בכל המינים מדאורייתא ודלא כתנא דר״י אלא כהנך תנאי דמסכת כלים ובפרק ט׳ דכלאים. ועוד דאפשר דתנא דר״י גופא לא איירי כלל בציצית אלא לענין טומאה דכוותיה דנגעים אבל בציצית שפיר מצי סבר כרבא. מה שא״כ לדידן דמסתמא קיי״ל כאוקימתא דר״פ ור״נ ב״י דלעיל בשמעתין דהוו בתראי טפי מרבא וא״כ לדידהו אדרבה לענין שאר טומאות לא מפלגינן בין צמר ופשתן לשאר מינים אפילו לתנא דר״י גופא כדשמעינן ליה באידך ברייתא דתנא דר״י דמרבי לכל שאר בגדים מאו בגד והך ברייתא קמייתא דתנא דר״י דלעיל לא מוקי לה לענין טומאה אלא לענין כלאים וציצית ואם כן לפ״ז לענין ציצית לא אשכחן מאן דפליג עליה דתנא דר״י ועוד דכולהו שקלא וטריא דסתמא דתלמודא רפ״ק דיבמות כוותיה רהטא. וא״כ לפ״ז שפיר אית לן למימר דשאר מינים פטורין מן הציצית מדאורייתא והיינו כר״נ דבפרק התכלת וכהנך אמוראי בתראי דשמעתין דפליגי אדרבא כדפרישית. ונראה דמה״ט גופא פסקו הרי״ף והרמב״ם ז״ל כר״נ ולא כרבא:
ומתוך מ״ש נתיישב ג״כ היטב הא דמקשה הש״ס בריש פ״ק דיבמות בדף ה׳ תינח לדתנא דר״י לרבנן מנ״ל והקשו התוס׳ שם דלכאורה לא אשכחן תנא דפליג עליה דתנא דר״י ותירץ ר״י דהיינו ברייתא דפרק התכלת כו׳ ע״ש. ובאמת שהתירוץ דוחק מאוד למי שמעיין בסוגיא דפרק התכלת דמשמע התם דר״נ אית ליה נמי הך ברייתא אדרבה מעיקרא מייתי הש״ס ה״נ מסתברא דהברייתא מדרבנן איירי ועוד דמאי אולמא הך פיסקא דברייתא דהתם מברייתא דתנא דר״י וגם לשון לרבנן מנ״ל לא א״ש אבל למאי דפרישית א״ש כיון דהך סוגיא דיבמות אהך מילתא גופא קאי דרבא פליג אתנא דר״י ולפ״ז ע״כ היינו משום דס״ל דכל הנך משניות דכלים ודפ״ט דכלאים פליגי אדתנא דר״י וע״ז מקשה הש״ס שפיר עליה דרבא דלדידיה הנך רבנן דהנך משניות טובא מנ״ל דעשה דוחה ל״ת כיון דלית להו הא דתנא דר״י ולדעתי צ״ע גדול ליישב שיטת כל הפוסקים החולקים על הרי״ף והרמב״ם בזה כיון דסוגיא דשמעתין ובריש פ״ק דיבמות משמע כוותייהו ודוק היטב: בפירש״י בד״ה הא דאמרן חוץ מפשתן כו׳ אע״פ שלא נטוה כגון אונין או נטוה ולא נארג כו׳ עכ״ל. לכאורה לשון נטוה ולא נארג מיותר הוא כיון שכבר כתב דאפילו לא נטוה מטמא בנגעים ואין מסככין בהן וליכא למימר שכתב נטוה ולא נארג לרבותא דאין מטמא בשרצים הא ליתא דהא לאביי אפילו בבגד של שלשה על שלשה קאמר רשב״א דטהור בשרצים ואפשר ליישב לשון רש״י דמ״ש בגד שלא נטוה כגון אונין היינו משיתלבנו דוקא כדמשמע בסמוך משא״כ בנטוה ולא נארג דהיינו שתי וערב אפילו בלא נתלבנו טמא כדמשמע בר״פ הגוזל קמא דלאו כל מיני בגדים בעי ליבון ע״ש ובחידושינו. ויש לפרש עוד בדרך אחר לפמ״ש בחידושי סוכה דלשיטת רש״י אפילו פשתן שלא נטוה טמא בנגעים ואין מסככין בהן היינו דוקא כשיש בו שיעור לטוות ולעשות בגד שלם משא״כ בנטוה ולא נארג דהיינו שתי וערב היינו כדי לארוג שלשה על שלשה כנ״ל ליישב לשון רש״י ז״ל:
בתוספת בד״ה רשב״א וסומכוס כו׳ וא״ת כו׳ משמע אפילו לא נטוה כו׳ ובד״ה אונין של פשתן כו׳ וקשה לריב״א דמנ״ל לטמאותו בנגעים כו׳ עס״ה. עיין מ״ש בכל זה בחידושי סוכה באריכות וקצרו של דבר כתבתי בסמוך בלשון רש״י דבפשתן שלא נטוה היינו שיש בו שיעור כדי לארוג בגד שלם ובשתי וערב ששיעורו שלש על שלש ואפילו בגד ממש של שלש על שלש כולם שקולים דכה״ג כתבו התוספות לעיל ובפרק במה אשה לענין אריג כ״ש ושלש על שלש דתרווייהו מיתרבי מאו בגד כיון דשקולים הם ועיין מ״ש בזה לעיל בלשון הרב פורת ויתכן יותר לפמ״ש התוס׳ לעיל בד״ה ת״ל או בגד דיש גרסאות דגרסינן לקמן בפרק במה אשה או בבגד דכתיב גבי נגעים וא״כ כי היכי דדרשינן או בבגד דכתיב בנגעים לרבויי אפילו אריג כ״ש כיון דראוי לבגד כה״ג מצינן למידרש או בשתי או בערב דבר שראוי לטוות ממנו שתי וערב אף ע״פ שלא נטוה עדיין והיינו משיתלבנו וכן משמע קצת מלשון הברייתא דת״כ דמקיש שתי וערב לבגד מה בגד משתגמר מלאכתו אף שתי וערב משתגמר מלאכתו ואיזה גמר מלאכתן כו׳ האונין של פשתן משיתלבנו וא״כ לפ״ז כי היכי דגמר מלאכתן דבגד הוי שלש על שלש אף כשעדיין לא נעשה ממנו בגד אלא שראוי לבגד ה״ה בשתי וערב כשנתלבנו הוי גמר מלאכתן כיון שראוין לשתי וערב כנ״ל ובסוכה הארכתי יותר ע״ש: במשנה כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן ופירש״י כגון צמר גפן והקשו בתוספות על זה. ומה שיש לדקדק בזה עיין בלשון הרשב״א ז״ל בחידושיו כאן ובריש פירקין וע״ש בחידושינו ובסוף פרק קמא גבי להעלות נר תמיד ומתוך מ״ש שם יש ליישב קצת מה שהקשה הרשב״א ז״ל כאן מלשון הירושלמי ועיין בסמוך:
שם וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ופירש״י שאם עשה מהן אהל הוי כשאר בית. משמע מלשונו דבבית ממש אפילו בלאו האי טעמא דהיוצא מן העץ לא מטמא משום דלא הוי במשכן אפ״ה פשיטא ליה לרש״י מטעם אחר דבית גמור אין מטמא טומאת אהלים דהיינו משום דלא אשכחן מחובר לקרקע ממש שיהא טמא בשום טומאה כנ״ל בכוונת רש״י ותדע שכן הוא שהרי אפילו בית שאינו של עץ אלא של אבנים וכיוצא בו אפ״ה אין מטמא טומאת אהל אע״ג דבמשכן כה״ג אשכחן דמיקרי אהל דהא מקדש איקרי משכן ובמקדש שהיה של בנין מצינו שנקרא אהל דהא כתיב ושחטו אותו אל פתח אהל מועד וכמה קראי כה״ג דאיירי בין במשכן ובין במקדש וא״כ ע״כ דמה שאין הבית טמא היינו משום דמחובר גמור לא מיקרי אהל לענין טומאה מטעמא דפרישית. וא״כ לפ״ז מ״ש רש״י ז״ל על היוצא מן העץ דהוי כשאר בית היינו ג״כ משום דאיירי בענין שחיבר לקרקע כמ״ש התוספות דנתבטל מתורת בגד והו״ל כמחובר ממש כל זה מבואר ומוכרח מל׳ רש״י והתוס׳:
אלא דאכתי איכא למידק דלפ״ז לפי פירש״י דרישא דמתני׳ דצמר גפן הוי בכלל היוצא מן העץ לענין הדלקה אם כן משמע דה״ה לענין טומאת אהלים דסיפא ומה טעמא יש בדבר לומר דאהל הנעשה מבגדי צמר גפן נתבטלו מתורת בגד כשחיבר לקרקע יותר משאר בגדים משל שאר מינים שאין היוצא מן העץ דבשלמא בקנבוס איכא למימר כיון שעיקר הבגד נעשה מהגבעולין שבהן דדמי לעץ כדאשכחן בפשתן דמקרי עץ משום הכי כשחיבר לקרקע דומה למחובר לקרקע ומשום הכי נתבטלו מתורת בגד ובפשתן גופא אי לאו דהוי במשכן לא הוי מיקרי אהל מה״ט גופא משא״כ לענין צמר גפן שאין הבגדים נעשין מהגבעולין אלא מצמר ממש כשאר בגדי צמר כגון משי וכלך וסריקין א״כ למה לא יקבל טומאה. א״כ לפ״ז נראה להכריע מכאן כשיטת התוס׳ והרשב״א וכל הפוסקים דאפילו לענין הדלקה נמי לא הוי צמר גפן בכלל היוצא מן העץ וכמ״ש בריש פירקין גבי בעמרניתא דאית ביה ודו״ק ועיין בסמוך:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ומתוך מ״ש נתיישב ג״כ היטב הא דמקשה הש״ס בריש פ״ק דיבמות בדף ה׳ תינח לדתנא דר״י לרבנן מנ״ל והקשו התוס׳ שם דלכאורה לא אשכחן תנא דפליג עליה דתנא דר״י ותירץ ר״י דהיינו ברייתא דפרק התכלת כו׳ ע״ש. ובאמת שהתירוץ דוחק מאוד למי שמעיין בסוגיא דפרק התכלת דמשמע התם דר״נ אית ליה נמי הך ברייתא אדרבה מעיקרא מייתי הש״ס ה״נ מסתברא דהברייתא מדרבנן איירי ועוד דמאי אולמא הך פיסקא דברייתא דהתם מברייתא דתנא דר״י וגם לשון לרבנן מנ״ל לא א״ש אבל למאי דפרישית א״ש כיון דהך סוגיא דיבמות אהך מילתא גופא קאי דרבא פליג אתנא דר״י ולפ״ז ע״כ היינו משום דס״ל דכל הנך משניות דכלים ודפ״ט דכלאים פליגי אדתנא דר״י וע״ז מקשה הש״ס שפיר עליה דרבא דלדידיה הנך רבנן דהנך משניות טובא מנ״ל דעשה דוחה ל״ת כיון דלית להו הא דתנא דר״י ולדעתי צ״ע גדול ליישב שיטת כל הפוסקים החולקים על הרי״ף והרמב״ם בזה כיון דסוגיא דשמעתין ובריש פ״ק דיבמות משמע כוותייהו ודוק היטב: בפירש״י בד״ה הא דאמרן חוץ מפשתן כו׳ אע״פ שלא נטוה כגון אונין או נטוה ולא נארג כו׳ עכ״ל. לכאורה לשון נטוה ולא נארג מיותר הוא כיון שכבר כתב דאפילו לא נטוה מטמא בנגעים ואין מסככין בהן וליכא למימר שכתב נטוה ולא נארג לרבותא דאין מטמא בשרצים הא ליתא דהא לאביי אפילו בבגד של שלשה על שלשה קאמר רשב״א דטהור בשרצים ואפשר ליישב לשון רש״י דמ״ש בגד שלא נטוה כגון אונין היינו משיתלבנו דוקא כדמשמע בסמוך משא״כ בנטוה ולא נארג דהיינו שתי וערב אפילו בלא נתלבנו טמא כדמשמע בר״פ הגוזל קמא דלאו כל מיני בגדים בעי ליבון ע״ש ובחידושינו. ויש לפרש עוד בדרך אחר לפמ״ש בחידושי סוכה דלשיטת רש״י אפילו פשתן שלא נטוה טמא בנגעים ואין מסככין בהן היינו דוקא כשיש בו שיעור לטוות ולעשות בגד שלם משא״כ בנטוה ולא נארג דהיינו שתי וערב היינו כדי לארוג שלשה על שלשה כנ״ל ליישב לשון רש״י ז״ל:
בתוספת בד״ה רשב״א וסומכוס כו׳ וא״ת כו׳ משמע אפילו לא נטוה כו׳ ובד״ה אונין של פשתן כו׳ וקשה לריב״א דמנ״ל לטמאותו בנגעים כו׳ עס״ה. עיין מ״ש בכל זה בחידושי סוכה באריכות וקצרו של דבר כתבתי בסמוך בלשון רש״י דבפשתן שלא נטוה היינו שיש בו שיעור כדי לארוג בגד שלם ובשתי וערב ששיעורו שלש על שלש ואפילו בגד ממש של שלש על שלש כולם שקולים דכה״ג כתבו התוספות לעיל ובפרק במה אשה לענין אריג כ״ש ושלש על שלש דתרווייהו מיתרבי מאו בגד כיון דשקולים הם ועיין מ״ש בזה לעיל בלשון הרב פורת ויתכן יותר לפמ״ש התוס׳ לעיל בד״ה ת״ל או בגד דיש גרסאות דגרסינן לקמן בפרק במה אשה או בבגד דכתיב גבי נגעים וא״כ כי היכי דדרשינן או בבגד דכתיב בנגעים לרבויי אפילו אריג כ״ש כיון דראוי לבגד כה״ג מצינן למידרש או בשתי או בערב דבר שראוי לטוות ממנו שתי וערב אף ע״פ שלא נטוה עדיין והיינו משיתלבנו וכן משמע קצת מלשון הברייתא דת״כ דמקיש שתי וערב לבגד מה בגד משתגמר מלאכתו אף שתי וערב משתגמר מלאכתו ואיזה גמר מלאכתן כו׳ האונין של פשתן משיתלבנו וא״כ לפ״ז כי היכי דגמר מלאכתן דבגד הוי שלש על שלש אף כשעדיין לא נעשה ממנו בגד אלא שראוי לבגד ה״ה בשתי וערב כשנתלבנו הוי גמר מלאכתן כיון שראוין לשתי וערב כנ״ל ובסוכה הארכתי יותר ע״ש: במשנה כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן ופירש״י כגון צמר גפן והקשו בתוספות על זה. ומה שיש לדקדק בזה עיין בלשון הרשב״א ז״ל בחידושיו כאן ובריש פירקין וע״ש בחידושינו ובסוף פרק קמא גבי להעלות נר תמיד ומתוך מ״ש שם יש ליישב קצת מה שהקשה הרשב״א ז״ל כאן מלשון הירושלמי ועיין בסמוך:
שם וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ופירש״י שאם עשה מהן אהל הוי כשאר בית. משמע מלשונו דבבית ממש אפילו בלאו האי טעמא דהיוצא מן העץ לא מטמא משום דלא הוי במשכן אפ״ה פשיטא ליה לרש״י מטעם אחר דבית גמור אין מטמא טומאת אהלים דהיינו משום דלא אשכחן מחובר לקרקע ממש שיהא טמא בשום טומאה כנ״ל בכוונת רש״י ותדע שכן הוא שהרי אפילו בית שאינו של עץ אלא של אבנים וכיוצא בו אפ״ה אין מטמא טומאת אהל אע״ג דבמשכן כה״ג אשכחן דמיקרי אהל דהא מקדש איקרי משכן ובמקדש שהיה של בנין מצינו שנקרא אהל דהא כתיב ושחטו אותו אל פתח אהל מועד וכמה קראי כה״ג דאיירי בין במשכן ובין במקדש וא״כ ע״כ דמה שאין הבית טמא היינו משום דמחובר גמור לא מיקרי אהל לענין טומאה מטעמא דפרישית. וא״כ לפ״ז מ״ש רש״י ז״ל על היוצא מן העץ דהוי כשאר בית היינו ג״כ משום דאיירי בענין שחיבר לקרקע כמ״ש התוספות דנתבטל מתורת בגד והו״ל כמחובר ממש כל זה מבואר ומוכרח מל׳ רש״י והתוס׳:
אלא דאכתי איכא למידק דלפ״ז לפי פירש״י דרישא דמתני׳ דצמר גפן הוי בכלל היוצא מן העץ לענין הדלקה אם כן משמע דה״ה לענין טומאת אהלים דסיפא ומה טעמא יש בדבר לומר דאהל הנעשה מבגדי צמר גפן נתבטלו מתורת בגד כשחיבר לקרקע יותר משאר בגדים משל שאר מינים שאין היוצא מן העץ דבשלמא בקנבוס איכא למימר כיון שעיקר הבגד נעשה מהגבעולין שבהן דדמי לעץ כדאשכחן בפשתן דמקרי עץ משום הכי כשחיבר לקרקע דומה למחובר לקרקע ומשום הכי נתבטלו מתורת בגד ובפשתן גופא אי לאו דהוי במשכן לא הוי מיקרי אהל מה״ט גופא משא״כ לענין צמר גפן שאין הבגדים נעשין מהגבעולין אלא מצמר ממש כשאר בגדי צמר כגון משי וכלך וסריקין א״כ למה לא יקבל טומאה. א״כ לפ״ז נראה להכריע מכאן כשיטת התוס׳ והרשב״א וכל הפוסקים דאפילו לענין הדלקה נמי לא הוי צמר גפן בכלל היוצא מן העץ וכמ״ש בריש פירקין גבי בעמרניתא דאית ביה ודו״ק ועיין בסמוך:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush